סיפור אישי: על הילד בכיתה שרוצה / מוש פרנקל
היום בדיעבד אני יודע ומבין שהאהבה שלי לספורט – הצילה לי את החיים. אולי לא ממש הצילה לי אותם, אבל עיצבה אותם באופן שאני אוכל להתמודד איתם בצורה ראויה. אני גדלתי ולמדתי בבית ספר שלא ייחסו בו בכלל חשיבות לספורט או לפעילות גופנית. זאת אומרת היו שיעורי ספורט פעם בשבוע, אבל לא מעבר לזה. הייתי ילד שקט וצייתן, אף פעם לא הפרעתי בשיעורים, הצלחתי לרסן את הצורך שלי להיות כל הזמן בתנועה, רק שבמקום שהגוף יזוז, המוח כל הזמן "זז". במקום להקשיב בשיעורים, המוח שלי נדד לעולמות הספורט, כדורגל וכדורסל בעיקר, הייתי מדמיין איזה מהלכים אני אעשה בהפסקה, איזה שחקן אני אהיה כשאהיה גדול, והייתי ממציא טורנירים בין כל ילדי הכיתה. באופן כללי, הייתי קצת 'עוף מוזר', גדלתי בבית דתי ולמדתי ב "תלמוד תורה", ובקהילה הזו, לפחות בזמנו זה תחום שלא קיבל התייחסות רצינית דיה. אני הייתי מאותם ילדים שלא זכו לשוויון הזדמנויות לעסוק בספורט ופעילות גופנית בצורה ראויה, בגלל הסביבה שבה גדלתי.
בגלל שהייתי 'ילד טוב' אף אחד לא חשב שאני חווה קשיים, הציונים היו סבירים. בזכות הכדורגל והספורט בהפסקות, הייתי משחק עם חברים, אבל בפנים כל הזמן הרגשתי לא שייך, הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. הייתי ביישן ופחדן ורק במגרש הכדורגל והכדורסל הצלחתי "לצאת מעצמי" ולהיות יוזם ומנהיג, אבל כמו שאמרתי, בבית הספר שלי לא הייתה לזה שום משמעות. לא היה אף מורה שזיהה אצלי את התכונות האלו ויכול היה לשים את האצבע ולהגיד משהו בסגנון של: "יש פה ילד עם יכולות יזמות והנהגה והוא מאוד ספורטיבי, בואו נעשה משהו כדי לעזור לו להתפתח".
ובגלל שלא היה אף אחד כזה, אני גדלתי ופיתחתי אמונות שאני לא מספיק טוב, שאני חסר תועלת, חסר חשיבות, חסר שייכות. האמונות המגבילות שפיתחתי לעצמי הובילו לתחושות חוסר ביטחון והערכה עצמית נמוכה – שקצרה היריעה מלפרט כיצד.
כשאני חושב על זה יותר לעומק אני עוד למדתי בכיתות שהיו בהן 20 ילדים בכיתה. עכשיו, נסו לתאר לכם מה חווים ילד או ילדה כאלה בבית ספר של היום שיש בו שלושים עד ארבעים ילדים בכיתה?!
מי רואה אותם?
וגם אם רואים אותם, איזה כלים יש לדמויות החינוכיות כדי לעזור לילד או לילדה הזו להתפתח בכיוון שמתאים להם?
כמוני יש גם את הילדים האחרים. אלו שמתקשים לרסן את הצורך בתנועה מתמדת. אלה שמתקשים לווסת את האימפולסיביות שלהם. אלה שמרעישים ומפריעים. אבל בפנים הם מלאים בכריזמה, יכולת מנהיגות והובלה ומתקשים בהבעת רגש, בחברות, בויסות חושי. ילדים עם "פוטנציאל לא ממומש" שהולכים לאיבוד בבית הספר. ולא כי הם אובחנו עם ADHD – הרי בנינו? מדובר רק ב-11% מהאוכלוסייה, עפ"י המקורות העדכניים ביותר.
אנחנו בצוות הניהול של ניקה היינו בדיוק הילדים האלה. אנחנו מסתובבים עם החוויה הזו צרובה היטב בנפש ואנחנו רוצים שאף ילד וילדה לא יסתובבו בעולם עם תחושות כמו שאנחנו גדלנו איתם. וזו הסיבה שבגללה פיתחנו את תוכניות העצמה של ניקה. תוכניות שמותאמות בדיוק בשביל הילדים האלה. תוכניות שמקבצות אותם בקבוצות קטנות שבהן הם יקבלו יחס אישי, לכל אחד ואחת יש מקום, את כולם יראו וידעו לפתח את הכישורים והיתרונות שלהם ולחזק את החולשות וכל זה דרך אימוני הספורט החכמים שלנו. אנו עושים זאת עם צוות מאמנות ומאמנים מקצועי ומיומן לצד צוות ליווי מקצועי שמושך כל הזמן למעלה, לסטנדרט הנדרש. בסביבה המשחקית שאנו יוצרים עם הילדים, אנו מעודדים שיתוף והקשבה, שיתוף פעולה, יצירתיות, יוזמה והובלה.
כל הורה וכל מורה רואים מול העיניים שלהם את ההתפתחות של הילדים והילדות. אנו יודעים שכל מורה רוצה שהילדים בכיתה שלה יהיו הכי טובים שהם יכולים להיות. אנחנו יודעים שכל מנהלת בית ספר רוצה לחזק את הילדים והילדות שמתקשים ושמהווים אתגר. אנשי חינוך מגיעים ממקום טוב שרוצה לעזור, לסייע, לפתח ולקדם. אבל מי כמונו יודעים שבתוך מערכת כל כך גדולה, זה קשה ולפעמים נראה בלתי אפשרי.
אנחנו יודעים שזה אפשרי, ואנחנו כאן כדי לעזור. אנחנו יודעים שיכולות לצד כוונות מביאות תוצאות (תראו סרטון) ועם תוכניות ההעצמה שלנו אנחנו עושים בדיוק את זה. אנחנו חושבים איך כן אפשר ועושים מה שנדרש כדי שיהיה אפשר.